טיול לגשר אלנבי
רשמים מנסיעה בין מעבר ארז לגשר אלנבי, ללוות את איימאן – תושב עזה שביקש להגיע לירדן. מבט פסימי על הבירוקרטיה של הכיבוש ומבט אופטימי על המפגש בין שכנים שחיים משני צידי הגבול

בר חפץ, 2/10/2013

הכל התחיל כשקיבלתי טלפון מג'וליה מ'קול אחר' שחיפשה נהג ללוות את איימאן, בחור עזתי שנמצאים איתו בקשר, למעבר הגבול בגשר אלנבי על מנת שיוכל להגיע לעמאן ומשם לטוס לשוויץ לכנס על יסודות השלום. הוא היה אמור לטוס מקהיר, אבל בשל הארועים במצרים מעבר רפיח סגור. אז אחרי הרבה טלפונים ובלאגנים הצליחו להשיג לו אישור מעבר דרך ישראל לירדן בתנאי שמישהו מ"קול אחר" ילווה אותו. ושלא כמנהגי עשיתי אחד ועוד אחד ראיתי שלא לחוץ בעבודה והדלק על חשבון משרד ראש הממשלה ואמרתי, טוב אני אקח אותו.

קבענו בתשע בבוקר במחסום ארז, שהוא למעשה מגרש חניה לא גדול במיוחד עם סככה אחת קטנה במיוחד, מכולת שרותים אחת מסריחה, וכמה ברי מזל שקיבלו אישורי מעבר לישראל. כמה מהם סוחרים, בעיקר של פירות וירקות, והרוב חולים אשר צריכים להגיע לבתי חולים בישראל או בגדה. פגשנו שם גם כמה מתנדבים אשר מסיעים חולים לבתי חולים במרכז, ילד מתוק בן שנתיים ושבעה חודשים, בדיוק בגיל של הילד שלי, שנוסע כל שבוע לקבל כימותרפיה בתל אביב. ברי המזל שביניהם פוגשים במתנדבים או במוניות, אבל מאחר שאין שם שום אוטובוס, גם מחירי המוניות לא נמוכים במיוחד.

כמובן שבתשע איימאן לא הגיע אבל הוא שלח SMS לי ולרוני, מתנדבת מ'קול אחר',שהכל בסדר והוא עבר את הצד הפלסטיני של המסוף ותוך 10 דקות הוא בחוץ. בתשע וחצי התחלנו לדאוג, התחלנו לנסות לברר מה קורה. הוא אמר שלא קוראים לו. עוד כמה טלפונים ועוד שעה ואיימאן שולח SMS שאין לו אישור. שוב טלפונים מנסים להפעיל קצת קשרים, גם השומרים בש"ג מנסים לעזור, ב"גישה" מנסים גם להבין מה קורה, בסוף מצליחים להגיע למשרד הנכון ושם מקבלים תשובה שהאישור בדיוק עכשו הגיע. מהרגע הזה יעברו עוד שעתיים בערך אבל ב-12 וחצי איימאן סוף סוף בחוץ.

כבר שכח איך נראים פרדסים

בשיחה איתו גיליתי בחור חמוד בן 24 שזאת הפעם השנייה בחייו שהוא יוצא מעזה. הקודמת היתה ללימודים בספרד. הוא מעולם לא נכנס לישראל והוא בן למשפחה שחיה כבר דורות רבים בעזה. האנגלית שלו הרבה יותר טובה משלי. כשאני מסביר לו שאני גר שני קילומטר מהרצועה הדבר הראשון שהוא רצה לדעת היה איך מתנהגים ומה קורה כשיורים טילים מעזה, איך הילדים מגיבים ואם אני מכיר מישהו שנפגע. אחרי זה הוא ניסה להבין את הגאוגרפיה של ישראל ואיפה אנחנו נמצאים, הוא לא הפסיק להתלהב מפסי הרכבת ושאל עד לאן הם מגיעים. קצת לפני קריית מלאכי עברנו ליד פרדס, ולמרות שהתפוזים עוד ירוקים הוא שאל אותי אם אלה תפוזים. כשהוא היה ילד היו מלא כאלה בעזה והיום לא נשארו בכלל, כי חישפו את כולם (זה היה אולי הרגע הנורא ביותר, כי אני גדלתי במטעים ועדיין קם לתוכם כל בוקר). כשעברנו ליד נווה שלום והסברתי לו שזה יישוב מעורב הוא החליט שהאזור נראה כמו צרפת ושכאן הוא רוצה לגור. דבר נוסף שהטריד אותו כל הדרך היתה השאלה האם ניתקל במחסומים, האם יבדקו לו את הניירות.
ואז התחלנו לעלות לירושלים.

איימאן על רקע כיפת הסלע בירושלים

ירושלים. העיר הזו כנראה באמת משפיעה על אנשים. ברגע שאמרתי לאיימאן שאנחנו מתקרבים הוא ממש התחיל להתרגש. הוא שאל אם נעבור בעיר המערבית או המזרחית, בשלב מסוים הבנתי מה הוא רוצה, ניתקתי את הווייז ובמקום לרדת לבקעה עלינו להר הצופים. הוא אמר לי שהלב שלו לא מפסיק לדפוק. אחרי עשר דקות ואינספור צילומים על הרקע של כיפת הזהב המשכנו בדרך. יכולתי לראות את הקנאה שלו בערביי ירושלים על החופש שלהם והקרבה לעיר העתיקה. גם לכל אורך הירידה לים המלח הוא לא הפסיק להתפעל מזה שהוא רואה גם מכוניות פלסטינאיות על הכביש ומהחופש והמרחקים, ואז נזכרתי שהוא אכן גר בכלוב ברוחב ממוצע של פחות מ-10 קילומטר.

ואז הגענו למעבר הגבול. כמובן שאי אפשר היה להגיע עד אליו עם רכב וכששמעו שאיימאן הוא פלסטיני מעזה, שלחו אותנו לישוב קרוב שייקח משם אוטובוס מיוחד. שם פגשנו נהג מונית פלסטיני שהבטיח לטפל בו ואני התחלתי לחזור הביתה. בדרך הביתה כבר התחילו להגיע טלפונים שיש בעיות ולא מדברים איתו וכו'... כשחזרתי לנירים כבר הגיעה הודעה שלא נתנו לו לעבור והוא הולך לישון ביריחו וינסה שוב מחר. שוב טלפונים, בעיקר של רוני הבלתי נלאית, וקצת עזרה מ"בצלם" והרבה עזרה מ"גישה", ומגלים שהפעם הוא אשם, הוא לקח את הדרכון הלא עדכני ושוב טלפונים, והכל יהיה בסדר מחר בבוקר הדרכון יגיע אליו מעזה.


מציאות בלתי נסבלת
אז מה למדתי, אני - שבאופן כללי לא מאמין בפוליטיקה של מחוות אישיות, אלא הרבה יותר בפוליטיקה של מחאה? השתכנעתי שכל אחד צריך פעם-פעמיים בשנה לקחת יום ללוות מישהו לבית חולים, לעזור לחצות את המדינה, או סתם להתמודד עם הבירוקרטיה הבלתי נגמרת של הכיבוש. גם כדי להבין כמה המציאות הזו מטורפת ובלתי נסבלת, וגם כי זה עדיין משאיר קצת תקווה שיש גם אנשים אחרים. אני ואיימאן חיים במרחק קו אווירי של 20 קילומטר, שנינו דוברים שפות שמיות ועל שנינו יורד גשם באותו זמן וחם לנו ביחד בקיץ, ועדיין השפה היחידה שאנחנו יכולים לתקשר בה היא שפה שהומצאה באי באוקיינוס האטלנטי וזה חייב להשתנות. כי אחרת סופנו כאן יהיה רע ומר.