אריק ילין - מייסד קול אחר. 

כאדם שחי שנים רבות בשדרות והיה מעורב במסגרות שונות של מפגשים בין ישראלים לפלסטינים, תמיד תיסכל אותי שאיני יכול לפגוש את שכניי החיים במציאות כה קשה קילומטרים ספורים מביתי, מעבר לגדר בעזה . בשנת 2006, במהלך תקופה של ירי קסאמים בלתי פוסק מעזה, ותקיפות בלתי פוסקות של ישראל בתוך עזה - הייתי מעורב בארגון מפגש עם שני פלסטינים מעזה אשר לאחר מאמץ רב הצלחנו לקבל עבורם אישורי כניסה לישראל. מפגש זה היווה עבורי נקודת מפנה. שמענו ממקור ראשון על מציאות החיים שם - על הפחד הנורא, על הנפגעים וההרס, וכן על מציאות כלכלית בלתי אפשרית. ואף-על-פי כן, הם הביעו תקווה לעתיד אחר ורצון לפעול יחד למען עתיד זה. לאחר המפגש המשכתי לשמור על קשר עם שני הצעירים באמצעות שיחות טלפון ומפגשים בודדים עם מעגל חברים מצומצם משני צידי הגבול. בראשית 2007, לאחר השתלטות החמאס על עזה, המעבר מעזה הפך בלתי אפשרי. הירי ההדדי המשיך לזעזע את האזרחים משני צידי הגבול, ואנו המשכנו לשמור על קשר. בראשית 2008, יזמתי עם אחד מהם הקמת בלוג המתאר את החיים משני צידי הגבול במציאות הנוראה בה חיינו, וקורא לסיום הסכסוך והאלימות משני הצדדים. הוא נקרא "איש השלום" ואני איש התקווה". לאחר מספר חודשי כתיבה בבלוג, שזכה להתעניינות עולמית, עלה רעיון להרחיב את מעגל הדיאלוג האזרחי. הרעיון הופץ בין תושבי שדרות והאזור, וכן למעגל רחב של מכרים מעזה. "קול אחר" הוקם...

נעמיקה ציון

נעמיקה היא המנהלת של המרכז לצדק חברתי על שם יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים. היא חיה בשדרות.

נעמיקה היא פעילה לשלום וצדק חברתי וממייסדי 'קול אחר'. ביוני 2006, במהלך אחת מתקופות האלימות הקשות בשדרות, היא פרסמה מאמר שכותרתו, "קול אחר משדרות" במהלך המלחמה בעזה בדצמבר 2008-ינואר 2009 (מבצע 'עופרת יצוקה') כתבה מאמר נגד המלחמה, "יומן מלחמה משדרות", שתורגם לשפות רבות וזכה לכיסוי תקשורתי בינלאומי. באביב 2009 הוזמנה לניו יורק על ידי הארגון Survivors Corps לקבל את ה-Niarchos Prize יחד עם הרופא העזתי עז א-דין אבו אל-עייש ששלוש מבנותיו נהרגו על ידי צה"ל במהלך המלחמה. הפרס הוענק להם על האומץ הציבורי שגילו בהשמיעם קול אחר במהלך הלחימה. ב-2010 הוזמנה לארה"ב להציג את עקרונות 'קול אחר' וחוויותיה האישיות לקהלים שונים. במהלך המלחמה בנובמבר 2012 (מבצע 'עמוד ענן') כתבה את המאמר: "זה לא הפחד ביבי, זה הייאוש", שהתפרסם ב-New York Review of Books.     

נעמי בן-בסט, פסיכולוגית קלינית, נשואה ואם לשניים, מתגוררת במושב עין-הבשור שבנגב המערבי. 

אני חיה במושב נתיב העשרה הסמוך לגבול עם רצועת עזה, נשואה, אמא לחמישה וסבתא ל-15 נכדים.

הכשרתי האקדמית היא בחינוך ועבדתי שנים רבות כמורה. בין השנים 1979-2009 העברתי הרצאות לקבוצות שביקרו במושב שלנו בעת שחיינו בסיני, ולאחר מכן בנקודת ההתיישבות החדשה שלנו לאחר פינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

לאחר ארבע השנים בהן חיינו (1984-1989) במצרים ובמהלכן התוודעתי לכוחו של הדיון – דיבור, הקשבה והבנה, חיפשתי אנשים נוספים המאמינים שאלימות היא אינה הפתרון. זה לא היה קל, אך לבסוף ב-2009 פגשתי את האנשים מ'קול אחר' – אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות, שהמשותף לכולם הוא ההסכמה כי להידברות עוצמה גדולה בהרבה מלאלימות. אני פעילה בקבוצה מאז.

צרו איתי קשר ב: keidar65@gmail.com

ארנון רונן

חקלאי  ממושב שדה-ניצן.  פעיל למען שלום, זכויות אדם וצדק חברתי משנת  1970 במסגרות שונות. ואופטימי.

אני פעיל ב"קול אחר" מכיוון שאני מאמין שעליי לפעול במרחב בו אני חי ולפעול לתיקון העוולות משני צידי הגדר. האבסורד שבמצב הנוכחי וחוסר ההיגיון שבו לא יאפשרו לו לשרוד לאורך זמן: יש חוסר היגיון קיצוני במצב שמחייב אותי להביא עובדים למשק החקלאי שלי ממרחק אלפי ק"מ בזמן ששכניי הקרובים סובלים מאבטלה קיצונית וחיים חיי מחסור. איש לא יצליח לשכנע אותי באבסורד של לשלוח מאות אלפי טונות של תוצרת חקלאית המיועדת לייצוא מהאיזור למרחק של מאות ק"מ אל שטח ישראל, תוך כדי יצירת זיהום וביזבוז מאשר להוביל אותה לשדה תעופה בינלאומי המצא במרחק דקות נסיעה (דהנייה), או לפעול במשותף להקמת נמל מים עמוקים בעזה לרווחת וטובת כל תושבי האיזור משני צידי הגדר.

למצב הנוכחי בו שכנינו מעברה השני של הגדר חיים במצב של איום תמידי על כל מערכות חייהם  ללא מבט עתידי לאפשרות של קיום אנושי סביר  אין כל סיכוי להתקיים כי הוא פשוט אינו צודק. אופטימי כבר אמרנו?  קול אחר.

ליאורה אילון

חברת קיבוץ כפר עזה, אמא לארבעה וסבתא לחמישה. מנחת קבוצות ב"קולות בנגב" ומלמדת בבית הספר להכשרת מנחי קבוצות מטעם "קולות בנגב".

ליאורה עוסקת בעיצוב זהות יהודית בבתי ספר ממלכתיים, בדרך של לימוד בית מדרשי והנחיית מורים. כמו כן, עובדת במכון מרחבים לאזרחות משותפת פעילה, שם אני עוסקת במפגש בין תרבויות, במניעת אפליה, ובהגברת המודעות לצורך של החברה בישראל בדיאלוג רב תרבותי, שנועד להעצים את האזרחות המשותפת הפעילה של כלל אזרחי מדינת ישראל.