"היום, כאשר אני משקיפה אל עבר העיר עזה, אני מייחלת ליום שבו
אוכל לשבת עם בני גילי שם, ולשוחח עמם על החוויות. שלהם, שלנו, מאז ועד
היום." ליאורה אילון כותבת על זכרונות ממלחמת יום הכיפורים ותקווה לעתיד
אחר
ליאורה אילון, 17/9/2013
במלחמת יום כיפור, לפני 40 שנה, התנדבתי לעבוד בבית חולים סורוקה,
בבאר שבע.
עשיתי כל שיכולתי לעשות בגילי הצעיר, כדי להקל מעט על האחיות. החלפתי
מצעים, האכלתי חיילים שלא יכלו לאכול לבד, וכתבתי את מכתביהם לאהובותיהם.
הימים היו הימים הראשונים שאחרי הפסקת האש. והנה, יום אחד הגיע פצוע
לבית החולים, ומהומה גדולה התחוללה. איתו הגיעו אנשי המשטרה הצבאית, והמוני אנשים
שספק צעקו, ספק אמרו משהו לא ברור. עד מהרה התברר העניין. היה זה תושב רצועת עזה,
שנפצע בעת שניסה להכין מטען חבלה. האנשים שהלכו אחרי המיטה, ביקשו להרוג אותו,
ולפגוע בו, לנקום בו. חיילי המשטרה הצבאית עשו כמיטב יכולתם למנוע מהקהל להגיע
אליו.
התבוננתי במחזה. הצעיר הערבי נראה כמעט ילד. צעיר ממני. באופן מוזר
חשתי חמלה כלפיו. אך יותר מכל, נבהלתי מהזעם של ההמונים שליוו את מיטתו, ולא כדי
לנחמו. האירוע הזה נחרת בלבי ובמוחי כפעם הראשונה שבה ראיתי את הסכסוך הערבי
ישראלי בעיניים בוגרות. הפעם הראשונה בה חוויתי את המורכבות.
חוסר האונים של הצעיר הערבי, שיקף לי את חוסר האונים של הקהל הרב שביקש לפגוע בו.
בפגיעות שלו, ראיתי את הפגיעות שלנו. מול הניסיון שלו להילחם על מה שהוא חש כמלחמה
על מולדתו, ראיתי את המלחמה שלנו להילחם על זכותנו לחיות בביטחון במדינה שלנו.
כמה שנים קודם לכן, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, הייתי צעירה, נערה
בצופים, בשבט ניצני הנגב בבאר שבע. לקראת יום העצמאות, באביב של שנת 1968, התקיימה
צעדה. השתתפתי בה בגאווה רבה. "מעיר קברי האבות אל עיר האבות". זו הייתה
הכותרת. כך צעדנו, עשרות צופים צעירים מכל רחבי הנגב, מחברון לבאר שבע. זכורות לי
מאות זוגות עיניים מתבוננות בנו, בלכתנו, ולא הבנתי. רק הרגשתי. הרגשתי פער. בין
הגאווה העצומה שחשתי כילדה הצועדת על דרך עתיקה, לבין המבטים הנשקפים לאורך הדרך.
מבטים עצובים, דואגים, כועסים, של תושבי חברון, של אנשי דהרייה, של תושבי הכפרים
שלאורך הדרך, ולא הבנתי. ההבנה באה מאוחר יותר.
היום, כאשר אני משקיפה אל עבר העיר עזה, אני מייחלת ליום שבו אוכל
לשבת עם בני גילי שם, ולשוחח עמם על החוויות. שלהם, שלנו, מאז ועד היום. וכולנו
נוכל לומר לעצמנו: ברוך השם, אינשאללה, שהכל כבר מאחורינו, ושאנחנו יכולים לשבת
כך, סתם, על שפת ימה של עזה, וליהנות מכוס קפה חם, ולחזות יחד בשקיעה.
תפילה ליום כיפור.
